״תמשיכי לנער״ היא אמרה לי בסיום הרצאה שהעברתי.
״מה?!?!?״
״את מנערת את התפיסות לגבי התפתחות ולמידה, לגבי חינוך ושינוי ובתי ספר, ואני כמנהלת בית ספר מנערת גם (זה לווה בתנועות ידיים גדולות, תדמיינו). בסוף, כשהרבה ינערו יחד איתנו, הכל יזוז״
אז אני רוצה לשתף שאני לא ישנה בלילה מרוב התרגשות כי אני מרגישה שהכל באוויר, ויש ניעור רציני אם משתמשים במטאפורה של אותה מנהלת.
מי על מלאכת הניעור?
ריבוי כוחות הפועלים לשינוי:
עשרות ארגונים/עמותות/יועצים/יוזמות פועלים לקדם שינוי ולהמציא מחדש תשובות לשאלה ״איך עושים חינוך?״. מצד אחד, המון כוחות נהדרים שפועלים בשטח ומשקיעים הרבה זמן, חשיבה ומקצועיות. מצד שני – כל גוף מנער קצת לכיוון אליו נושבת הרוח שלו ולפעמים נוצרת תחושה שהאבק עף באוויר רק כדי לשקוע חזרה מעט אחרת.
מבפנים ומבחוץ:
מעגלי העיסוק בשאלות של למידה, חינוך ומיומנויות רחבים מאוד, הרבה מעבר למי שמגדירים עצמם.ן נשות ואנשי חינוך. אני נפגשת עם התעשייה. מנכלי״ם/יות של חברות מובילות, אלו שזיכו אותנו במיתוג המוצדק של start up nation ואני שומעת דאגה ואכפתיות. דאגה לגבי מיומנויות הדור הבא והיכולת של הילדים שלנו לתפקד בעולם משתנה, בו היכולת ללמוד, להסתגל ולעבוד תחת אי ודאות הן הכרחיות. ואכפתיות- רצון עז להיות שותפים משמעותיים לעשייה בלי לדעת ממש איך.
מעגל משמעותי נוסף הוא האקדמיה. ההשכלה הגבוהה עסוקה (וצריכה להיות אף יותר) באותן שאלות של מערכת החינוך הציבורית: מה משמעות הידע היום? כיצד מלמדים ולומדים בעולם גלובלי וטכנולוגי? כיצד משמרים את המהות האקדמית של מחקר וקידום הידע לצד הכשרה ומתן השכלה אקדמית מחוברת ורלוונטית?
בבתי הספר לחינוך עולות שאלות דומות. האם להכשיר את הבוגרים למערכת החינוך הקיימת? האם להכשיר אותם להיות סוכני שינוי (או כמו שאני קוראת להם, האקרים) שיכנסו למערכת במטרה לשנותה אך גם יכולים להתאכזב מהפערים הרבים? מוסדות להכשרת מורים מייעצים לבתי ספר ולרשויות מקומיות ופועלים בחיבור הדוק לשטח. במקביל, משם מורם גם דגל (האמת שצריך להיות דגל, זה דגלון קטן בינתיים) שאסור להדחיק – מספר הפונים להוראה לא תואם את הצרכים ומספר עובדי ועובדות ההוראה שאינם מתמידים במקצוע גדל (תחושות של רבים מהעוסקים בדבר, אין לי נתון מדוייק ) ויש לכך משמעויות רבות.
קהילה משמעותית שמנסה להבין איך והיכן היא יכולה להיות כח ניעור היא קהילת ההורים. הורים שרוצים אחרת ומנסים לפעול ברווחים בין המערכת הציבורית והמקומית, בוועדים ובשלטון המקומי. אצל דור ההורים אני שומעת לעיתים שתי שפות, כאלו המייצגות את המתח בין ההבנה שכללי המשחק משתנים ובין התפיסות וה״אמיתות״ המתערערות, לאורן חונכו.
ויש גם תלמידים שמבינים שזכותם, תפקידם וחובתם להתעקש על חינוך ערכי, רלוונטי ומשמעותי. קולם של התלמידים צריך להישמע יותר, גם של הסטודנטים. הם מבולבלים – הם מבינים שהם דור שלומד אחרת, מייצר תוכן כל הזמן ושואל כמו הרבה לפניהם- למה זה טוב לי? הם שואלים בשקט אבל חלקם כבר מבינים שיש גם להם תפקיד רציני בניעור.
אצל כל אלו אני שומעת שינוי של השפה. שפה שמשקפת הבנה שאפשר וצריך אחרת. שמעתי שפה אחרת אצל קובעי מדיניות במשרד החינוך, ברשויות המקומיות, ברשתות חינוך ובבתי הספר. לגבי הצורך בשינוי כבר יש הסכמה מלאה אז מה עכשיו?
- מנערים. חזק. לא נבהלים מהאבק ובטח שלא מפסיקים באמצע.
- מבינים שאין תשובה אחת נכונה, מסתכלים בעינים להזדמנות המטורפת הזו לעשייה בה יש המון תשובות נכונות. התשובות שלנו נמצאות פה כבר (לא, אל תשלחו לי שוב את הסרטון על מדינת X או בית ספר Y) אצל נשות ואנשי חינוך שממציאים מחדש את החינוך הציבורי. שואלים שאלות ומגבשים תשובות. התשובות, אגב, לפעמים טמונות ביכולת להסתכל קדימה, להמציא משהו חדש ולאמץ הסתכלות אחרת ופעמים אחרות נמצאות ב״פחות הוא יותר״ וחזרה לבסיס של העשייה החינוכית. חזרה לדיואי שלפני יותר ממאה שנה ביטא תפיסות לגבי חינוך פרוגרסיבי שרלוונטיות גם היום יותר מתמיד.
- עובדים יחד. משתפים פעולה, מייצרים שותפויות. אי אפשר ולא נכון לבד. המטרה צריכה להיות ממוקדת, כוכב צפון ברור ואז עבודה משותפת. יש המון כוחות נהדרים שצריכים לנער יחד.
- נותנים אמון ומבינים שאין לנו ״הוכחות״ שהדרכים החדשות להתפתחות ולעשייה חינוכית עובדות אבל אנחנו היום כבר נכשלים. נותנים אמון בנשות ואנשי המקצוע ונותנים להם אפשרות אמיתית להוביל ולעבוד עצמאית. מאפשרים להם לקחת סיכונים ולעבוד בתנאים של אי ודאות, כמו בתחומים רבים במאה ה 21.
- חושבים חברתית. כל עשייה, יוזמה או התחלה חדשה צריכות לשים לנגד עיניהן קידום של כל המגוון המרגש שנקרא החברה הישראלית.
- לנער דורש אומץ. להמשיך לנער כשיש אבק בעיניים דורש גם התמדה ותחושת שליחות.
- לא כולם חייבים לנער אבל אם אתם עומדים מהצד, קחו אויר ואל תפריעו. זה ניעור טוב.
