שנים שאני מסתובבת בבתי ספר שונים בעולם. אני משתדלת להגיע קצת לפני הביקור, להרגיש את האווירה בחוץ, לקרוא את הכתוב על לוחות המודעות ולהתבונן במבנה. אני נהנית לראות את כל מה שלא מתוכנן כחלק מהביקור: מפגשים של לומדים המגיעים בבוקר, מורות בהפסקה או הורים הממתינים בסוף היום.
אני מבקרת בבתי ספר יוצאי דופן אשר מצליחים לשנות את הנחות היסוד המקובלות, שוברים דפוסים מסורתיים של למידה ותפקידים, ומתוך כך מצליחים להביא לחינוך אחר. לצד זה, אני מבקרת גם בבתי ספר "רגילים" (לא סתם במירכאות) אשר יש בהם עשייה שיש הרבה מה ללמוד ולאמץ ממנה.
כבר שנים, ותמיד אותן התלבטויות:
איך משתפים בחוויה שהיא הרבה מעבר למוצג במילים ובתמונות?
איך משתפים במסעות למקומות אחרים אשר יוצרים מנעד של תחושות ומחשבות, החל בהשראה וברצון עז לשינוי וכלה בתסכול, בהשוואה ובהדגשת הפערים?
איך בכל זאת אפשר להעביר ידע וניסיון אל קהילה חינוכית שרוצה לשמוע?
הכי טוב לדבר על זה עם מישהו!
כך פגשתי את רועי ענבר גור-אריה, איש חינוך שנמצא בלב העשייה ובחיפוש הדרך, אשר גילה עניין וסקרנות כלפי סיפורי המסעות שלי והסכים ליטול את תפקיד השואל, המבקר והמדייק. שוחחנו על שני בתי ספר שביקרתי בהם, והחלטנו להעלות את הדברים על הכתב.
רועי: אז איפה מבקרים יחד היום?
מיה: בבית הספר אגורה (Agora) שנמצא בהולנד, במרחק של כשעה וחצי נסיעה מאמסטרדם. הגעתי לשם עם קבוצת ׳יחדא׳ שהנחיתי: מנהלות ומנהלי בתי ספר בירושלים. זה היה היום האחרון של הביקור. שבענו ממראות וממפגשים וחששתי שהנסיעה הרחוקה אל מחוץ לאמסטרדם תתברר כבזבוז זמן, כי כבר ראינו וחווינו המון. התבדיתי. זה היה שיא הביקור, ועד היום חברים מאותה קבוצה מובילים שינויים בבתי הספר שלהם בהשראת המפגש הזה.
עבורי, זו הייתה הזדמנות להציג להם את כל מה שראיתי בבתי ספר אחרים ולא הצלחתי להסביר במילים, ובעיקר להוכיח שזה עובד. שאפשר אחרת.
רועי: תני רגע רקע כללי.
מיה: בית הספר הוא מוסד ציבורי (בהולנד כל בתי הספר הם ציבוריים), אבל הוא נחשב לאלטרנטיבי. מבחינת גיל, בית הספר מקבל תלמידים ותלמידות מכיתה ו' ועד י"ב, והוא לא מסליל, ואסביר: רוב בתי הספר התיכוניים בהולנד מחולקים לשלוש רמות. במונחים של ישראל אפשר לנסות להסביר זאת כך: בתי ספר שבהם ניגשים לבגרות מלאה עם הרבה יחידות, בתי ספר שבהם ניגשים לבגרות בסיסית, ובתי ספר שבהם יש הכשרה מקצועית ואין בחינות סיום. רוב בתי הספר הם הומוגניים במובן שיש בהם רק מסלול אחד מבין השלושה. לעומת זאת, ב- Agora אפשר לסיים תיכון בכל אחת מהדרכים ולא צריך להתחייב מראש לאחת מהן.
Agora נעשה למעין "גורו": זהו בית ספר שמעניק השראה ורבים באים ללמוד ממנו. מעבר לכך שבית הספר זכה בפרסי חינוך רבים, מבנה בית הספר מיוחד באופן בלתי רגיל ועוצר נשימה. הוא תוכנן ונבנה בדיוק רב כדי לשרת את הפדגוגיה ואת אופן הלמידה הייחודי. אפשר לראות את זה בתמונות.
אני כבר עונה מראש לשאלה שלך – אוכלוסיות מאוד מסוימות מגיעות לבית הספר הזה. אפשר לראות זאת בבירור. אם משווים את התלמידים שבאים ללמוד ב-Agora לתלמידים בבית הספר הציבורי הצמוד המסורתי, רואים שאל זה האחרון מגיעים בעיקר ילדי מהגרים. בהחלט מצער לראות את הפער הזה בעיניים ולהבין שחינוך פרוגרסיבי הוא עדיין בהרבה מקומות פריבילגי.
רועי: רגע, עוד לא דיברנו בכלל על כלום… איך מתנהלת שגרת היום בבית הספר?
מיה: היום מתחיל במפגש ב"בית". בית הוא למעשה מקום המפגש של "משפחה": קבוצה רב גילית של 15-10 תלמידים ותלמידות בליווי של איש צוות. במפגש הבוקר הזה פשוט עושים את מה שמשפחות עושות – מדברים על אקטואליה, על חדשות האתמול ועל מה שהיה בבית ביום החולף. דנים גם ברגשות ובתחושות שאיתם הגיעו הילדים בבוקר ובסיבות להם. חלק מהשיח היומי מתייחס ל"מטרות שלי ליום הזה".
"המשפחות" התארגנו על פי בחירת הילדים – הם שבוחרים איזה מבוגר או מבוגרת ילוו אותם. בחודש הראשון ללימודים הם מכירים את כל המבוגרים, ובסופו הם בוחרים עם מי הם רוצים להתחבר. המבנה הפיזי של בית הספר מזמן מפגשים, שכן יש בו כוכים ופינות רבות להתכנסות אינטימית.
רועי: ספרי עוד קצת על המבנה.
מיה: המבנה הוא בעל עיצוב מגוון. כל חלל נראה קצת אחרת: מבואה רב מפלסית גדולה, אזורים עם שולחנות רבים, אזורי סלון עם ספות ופינות מחשבים ואייפדים. יש גם הרבה פינות עבודה אישיות שילדים עיצבו לעצמם ובאופן כללי אין הפרדה בין מבוגרים וילדים.
רועי: מה מאפיין את הלמידה שם?
מיה: התלמידים לומדים מה שהם רוצים ומתי שהם בוחרים.
רועי: ברצינות? אין סדר יום או תוכנית לימודים עם מטרות ויעדים?
מיה: ב- Agora יש חופש בחירה מלא, המתבסס על שיח מאוד יפה במשולש הורים–תלמיד–צוות. המשולש הזה הוא עמוד תווך בתהליך הלמידה. במסגרת המשולש הילד או הילדה מציבים יעדי למידה, והמחויבות שלהם היא לעצמם אבל גם ליתר שותפי המשולש.
רועי: תסבירי עוד קצת, זה עמום… איך אפשר לעקוב אחרי התהליך?
מיה: שאלה מעולה. אומנם כלומד אתה חופשי לגמרי לבחור את הנושא ואת התוכן, אך אתה נדרש לקבל אחריות ולדווח על ההתקדמות. הם עושים זאת באמצעות מערכת דיגיטלית שבה התלמידים מזינים את הנושאים שברצונם ללמוד, את דרך הלמידה ומדדים להצלחה, כלומר כיצד יוכלו להעריך את הלמידה שלהם. בסוף השבוע מתבצע דיווח לאותו משולש שדיברנו עליו – דיווח עצמי של התלמיד ודיווח להוריו ולאיש הצוות המלווה אותו.
דוגמה שנתנו לי במהלך הסיור שם הוא למידה שהיא שרשור: ילדה אחת רצתה ללמוד על סוסים. תוך כדי תהליך הלמידה היא גילתה שבספרד לנושא הסוסים משמעות רבה, ולכן החליטה להוסיף לטבלת הלמידה שלה לימודי ספרדית. תוך כדי למידת הספרדית היא גילתה שמאוד מעניין אותה להכיר את ספרד באופן כללי, ולכן התחילה גם ללמוד גיאוגרפיה. היא גם החליטה שהיא רוצה לבקר בספרד וללמוד שם על הנושא, אז היא פתחה בפרויקט גיוס כספים לשם כך. זאת דוגמה נהדרת לזרימה הטבעית של תהליך הלמידה. מובילי בית הספר יוצאים מנקודת הנחה שבכל תהליך חקר יש למידת שפה, אוריינות וניהול עצמי. כך רוכשים מיומנויות ונחשפים לעולמות תוכן שונים. הם נוכחו לדעת שתלמידים רוצים מעצמם ללמוד מקצועות מדעיים כמו מתמטיקה ופיזיקה.
רועי: ובכל זאת, על אף מערכת הדיווח והמעקב אחר ההתקדמות, מה עושים כשילד לא לומד במהלך השבוע?
מיה: שאלתי את מובילי בית הספר מה הם עושים במצב שילד יושב במשך יומיים ורק רואה סרטונים ביוטיוב. הם ענו לי בצורה מאוד ברורה שהוא יכול לעשות זאת ושאכן יש מקרים כאלו. ההנחה היא שלאחר יומיים או שיימאס לו, או שהוא יידרש להגיד באחת מנקודות העצירה במהלך השבוע שלא עמד במטרות וביעדים שהציב לעצמו, ומשם יעשו עם כך עבודת ליווי וחניכה.
רועי: אם כך, מה תפקיד צוותי החינוך?
מיה: המורות והמורים מנהלים את מפגשי הבוקר עם קבוצת הלומדים ב"משפחה" שלהם. ברוב היום שנותר הם מקיימים פגישות אישיות עם תלמידים (חצי שעה שבועית עם כל תלמיד) ובהן דנים בהתקדמות שלהם, כלומר יש הרבה שעות אימון. חוץ מזה הם נוכחים במקום ומשמשים כמשאב עבור הלומדים. במהלך הביקור תפסתי מישהי לשיחה והתברר לי שהיא סטודנטית להוראה שעושה שם את הסטאז' שלה. הופתעתי מאוד כשהיא אמרה בכנות רבה שלא תרצה ללמד בבית הספר הזה כאשר תהיה מורה. היא סיפרה שגדלה במערכת חינוך מסורתית ומעדיפה ללמד במסגרת יותר מובנית שבה התפקיד שלה ברור והבמה שלה מוגדרת. השיחה הזו איתה הייתה דוגמה לשיח המעניין על תפקידו ומקומו של המורה בבית הספר הזה ובבתי ספר בכלל.
רועי: ומה קורה אחר כך? איך הם מסיימים תיכון?
מיה: יחד עם כל חגיגת הלמידה האלטרנטיבית הזו, בית הספר כן מאפשר לגשת לבחינות הבגרות בתיכון. מי שמעוניין בכך יכול להצטרף לקבוצה שלומדת עם מורה בלמידה מסורתית "כמו פעם". מעניין שבאופן סמלי הלמידה הזו מתקיימת בספרייה בקומת המרתף…
רועי: מה דעתך על כך? זה לא מנוגד לכל מה שבית בספר מחנך אליו?
מיה: בעיניי זה חיובי. יש הבנה שהמציאות מורכבת. תלמידים מבינים שאלו הם כללי המשחק במציאות הנוכחית ושעד כיתה י' הם לומדים בצורה של פיתוח מיומנויות חקר, בחירת למידה וכדומה, ובתיכון – אם הם רוצים להיבחן – הם לומדים בצורה מסורתית כי כך בנויה ההערכה. אלו הם כללי המשחק ועליהם לשחק על פיהם.
רועי: מעבר לסטטוס ולמעמדות, מעניין איך מתמודדים עם לקויות למידה ובעיות התנהגות, שהן חוצות סטטוסים ומגזרים. איזו תמיכה יש שם לילדים עם קשיים? ואיך התלמידים אשר בוחרים במסלול של תעודת בגרות מסתגלים פתאום בתיכון ללמידה מסורתית?
מיה: באופן כללי, אני מאמינה שבית הספר הזה עוזר לילדים לגלות את חדוות הלמידה או להיזכר בה ולחוות הצלחות. זה ממצב את התלמיד באמת במרכז.
גם לקויות למידה וגם בעיות התנהגות יכולות להופיע בשל פער בין היכולות האישיות ובין מבנה המערכת. החופש שבית הספר הזה מאפשר עוזר להתמודד עימן. לדוגמה, תלמידה שקשה לה לשבת 45 דקות רצוף, יכולה בבית הספר הזה לקחת הפסקה בכל עשר דקות; תלמיד שמתקשה בהבעה בכתב יכול להקליט את עצמו או להקשיב לפודקאסטים. אפילו האפשרות לבחירת המרחב הפיזי – חדר קטן או חדר הומה, שימוש באוזניות, לימוד בישיבה, בעמידה, סביב שולחן או על ספה – היא ביטוי לגמישות שמטרתה שכל תלמיד יוכל ללמוד בהתאם לצורכי הלמידה שלו או לקשיים ולאתגרים שלו. גמישות היא מילת המפתח. נוסף על כך, הצוות הוא משאב זמין: אם בקבוצה מסוימת יש תלמידים רבים שלומדים לבד, אזי מתאפשר למורה לשבת פעמיים בשבוע לשיחה בת חצי שעה עם כל תלמיד ותלמידה, כלומר להקדיש זמן לעבודה פרטנית, חברתית ורגשית. איפה יש לנו את המשאב הנדיר הזה במערכת הרגילה?
כמובן, זה בית ספר שלא מתאים לכולם. לא לכל ילד או ילדה, לא לכל משפחה, וגם לא לכל מחנך.
רועי: כפי ששאלתי לגבי NuVu, אשאל גם כאן: מה בית ספר "רגיל" פה בארץ יכול לעשות כבר מחר כדי לאמץ אפילו חלק מהעקרונות ומהתפיסה של Agora?
כמו במקרה של NuVu, גם כאן יש הזדמנות לקשר אחר של מבוגר–ילד וללמידה חברתית רגשית (SEL) מתוך מערכת יחסים בגובה העיניים, מחוץ לדיסציפלינה, בשונה מהקשר המסורתי של מורה–תלמיד.
ומה אפשר לזקק ולקחת מ- Agora?
מיה: אפשר להבין שאנחנו לא באמת נותנים לתלמידים, בכל הגילים, להגיד מה הם רוצים ללמוד וכיצד (גם לא באוניברסיטאות ובהשתלמויות מורים). ובעצם, למה לא? ילדים יודעים להגיד מה הם רוצים ללמוד ואיך. כעת, בוא ניקח בית ספר רגיל ונציג יישומיים פרקטיים: ניקח כיתה רגילה וניתן לה שלוש אפשרויות ללמידה – קבוצה אחת יכולה ללמוד לבד או בקבוצת למידה באמצעות סיכומים או חומר שהמורה מספק. קבוצה שנייה יכולה ללמוד לבד מסרטונים, וקבוצה נוספת לומדת עם המורה. לאחר שעה וחצי המורה נפגש עם התלמידים ועובר איתם על תוצרי הלמידה. כך, המורה מלמד פרונטלית רק את התלמידים שרוצים בכך.
רועי: מעניין. זה באמת מספק מענה לנושא של סגנונות למידה שונים.
מיה: מעבר לכך, זה גם מעביר את האחריות ללמידה לתלמידים עצמם. אם נתנו לי את האחריות ואת המרחב לבחור את דרך הלמידה שלי, אז יש לי יותר מחויבות ללמוד.
אני מאמינה שאנחנו צריכים לתת קרדיט לתלמידים ולתלמידות, וזה צריך להתחיל בגיל צעיר מאוד. אין זמן מוקדם מדי כדי להתחיל. אגב, יש בתי ספר שכבר עושים את זה בתוך הדיסציפלינה ובתוך המערכת.
רועי: בעצם את אומרת שכדי להתחיל ליישם את התפיסה של בית הספר Agora כאן, אפשר להתחיל במתן מרחב בחירה של דרך הלמידה.
מיה: בהחלט. יש לתת לכל תלמיד להציב מטרה אישית. לדוגמה, כיום המורים מחלקים את התלמידים להקבצות לפי רמה. למה לא לתת לילדים לבחור בעצמם באיזו הקבצה ללמוד? הם יודעים להגיד מה קל עבורם, מה מאתגר ומה מעבר ליכולתם – בואו ניתן להם קרדיט ועל הדרך נלמד אותם לקבל החלטות ולקחת אחריות על הבחירה.
ב-Agora הנחת היסוד היא שהתלמיד יודע מה טוב בשבילו, ואני חושבת שזאת נקודה מאוד משמעותית שכדאי לאמץ מבית הספר הזה.
רועי: אני מסכים, וזה מתחבר לשיח שלנו על תפקיד המורה ומקומו. כלומר, ההנחה הרווחת היום היא לא רק שהתלמיד לא יודע, אלא שבהכרח המבוגר הוא זה שיודע.
מיה: זה קשור למערכות של כוח במוסדות הלימוד. הכול מתקשר. לא סתם אני מתעניינת בבתי הספר האלו, אפשר לשאוב מהם הרבה רעיונות להתמודדות עם האתגרים שמונחים לפתחנו בארץ.
אחד הדברים המשותפים לבתי הספר שמהווים השראה הוא המשגה שונה של אלמנטים בתוך בית הספר, שמתבטאת למשל בשימוש במונחים בית, משפחה ומנטור. בבית הספר האלה מדברים בשפה אחרת, המייצרת מערכות יחסים שונות.
רועי: עבורי מה שמעניק השראה הוא גם האקלים הבית ספרי אשר תומך בפדגוגיה, וגם המרחב הפיזי. הסביבה מייצרת מציאות. אני מאמין מאוד בקשר ההדוק שבין סביבה ולמידה. אז איך נסכם?
מיה: אלו דגמים ומודלים להשראה, וכך צריך לראות אותם. זה לא מושלם, ובטח שאי אפשר לעשות "העתק- הדבק" לארץ, אולם זה מעלה מחשבה, מצית את הדמיון ומעורר לפעולה.
לינק לאתר בית הספר (באנגלית): https://wingsroermond.nl/agora
