שמחתי לחלוק את הבמה המכובדת בלב שבוע החינוך בירושלים עם שלושה מנהיגים חינוכיים: האני סנדוקה, מנאל דראושה ומג׳די עוויסאת. שלושתם חיים את המתח הזה בין פעולה בחברה מסורתית לתהליכי שינוי חינוכי בעשייה היומיומית שלהם וחלקו עם הקהל את המורכבות ואת ההצלחות.

האני תיאר את הקמת בית הספר הטכנולוגי למצוינות אקדמית הראשון במזרח העיר. תובנה עיקרית מהסיפור שלו היתה שהתרגלנו לחשוב תהליכית, ללכת ״לפי הסדר״: נניח לפתוח גן ואז בית ספר צומח. האני והצוות שלו התחילו ישר בתיכון בעיקר ״בלי״ – בלי מדריכים, בלי תוכניות, בלי הרבה דברים אבל עם מציאות קיימת ובעקבות ההצלחות הצמיחה ממשיכה לכל מיני כיוונים מרגשים כמו פתיחת בית הספר בשנת הלימודים הנוכחית גם לבנות.

מנאל דיברה על הצורך לעסוק בזהות האישית של התלמידות שלה. בתהליך שלקח כמה חודשים ואחרי הרבה התנגדויות, הוחלפו כל הלוחות בבית הספר שהיו באחריות הצוות החינוכי בלוח לכל תלמידה. מקום בו היא יכולה להציג את עצמה ואת תוצרי הלמידה שלה. כמו שמנאל אמרה- ״היום אין אף תלמידה שקופה״. זו דוגמא מרתקת לשינוי במרחב שמשפיע על כל התרבות הארגונית והופך את בית הספר לכזה ששם את התלמידות במרכז בכל המובנים.

מהשיח על הקירות בבית הספר עברנו לדבר על שבירת קירות- שבירת קירות פיזיים וכאלו של תפיסות חברתיות.

מג׳די מנהל בית ספר לחינוך מיוחד. הוא והצוות שלו קמים כל בוקר עם אינסוף סבלנות ועם מטרה להפוך את ילדי החינוך המיוחד לחלק מהקהילה. התהליך המרגש שהוא חלק על הבמה כלל צוות צילום שהגיע לבית הספר וצילם את התלמידים. התמונות לא נשארו רק בקטלוג המהודר או על קירות התערוכה אלא פרצו את גבולות מערכת החינוך והודבקו בשילוב מסרים של שילוב והכלה על אוטובוסים במזרח העיר.

איך סיכמתי את הפאנל אחרי הסיפורים המרשימים והמרגשים הללו?

בחזרה להתחלה- אז אומרים ש…, אז מה.

כל השיח המרתק הזה התאפשר בכנס עם הכותרת ״חינוך במתח גבוה״ בשבוע החינוך בירושלים, דצמבר 2019.